התנועה הציונית הוקמה על ידי נפשות צעירות ענקיות ואמיצות במטרה לדרבן את העם היהודי לחזור לארצו ולחגוג את זהותו הייחודית, בלי פחד ובלי בושה.  מטרתה הייתה לא רק עצמאות מדינית עבור האומה העברית, אלא עצמאות תרבותית, שבלעדיה אין בכלל אומה ואין כל טעם למיזם  .דברים גדולים ויצירתיים נעשו במישור הזה, אבל זה לא הספיק: כבר עשורים רבים שהמרחב הציבורי (והפרטי-אישי) הישראלי מוצף עד אפס מקום בתוכן זר, וילדינו גדלים על ברכיי תרבות חקיינית ומיובאת שאיננה לא יהודית ולא ישראלית.  מגמה עוצמתית וסוחפת זו חותרת תחת היעד העיקרי והחיוני ביותר של הציונות: החזרה לעצמנו.  יותר מזה: היא חותרת תחת קיומנו כעם החי ובונה את עתידו בארצו הישנה-חדשה.  עם כל האתגרים מסביב המאיימים עלינו – ויש המון – אין איום יותר גדול מזה, כי הוא מחסל לנו את המשמעות הפנימית, את עילת הקיום, את הרצון והיכולת להיאבק למען אדמתנו ואומתנו.

שני החטאים הגדולים ביותר – חטאים שכמעט הובילו להכחדתנו – בהם חטאו בני ישראל בדרכם לארץ ישראל וגם אחרי הגעתנו לכאן היו (א) החקיינות של דרכי העמים מסביבנו, ו (ב) חוסר האמונה שאכן נוכל לעמים אלה למרות עוצמתם.

מעשה אבות סימן לבנים: איכה נוכל היום – אחרי שקמנו כלביאים מתוך חורבן כל החורבנות, שבנו לארצנו ופדינו את אדמתנו והשחזנו את חרבותינו והחיינו את לשוננו למען נחיה בשלום בביתנו הלאומי ונקיים את סגנון חיינו היהודי-העברי הייחודי בגאווה וללא חרדה או מבוכה – איכה נוכל, רק שניים-שלושה דורות אחרי ההישג האדיר וחסר התקדים הזה, להרים ידיים ולרדת על הברכיים ולהיכנע ולהצטרף כמו עדר כבשים למגמה הכלל-עולמית הבזויה של וויתור על התרבות והזהות הלאומית שלנו לטובת התמזגות במרק הבינלאומי-האמריקאי?

איכה נוכל?  מסתבר, למרבה הצער, שיכול גם נוכל.  פקחו עיניים והסתכלו מסביבכם: בכל התחומים שרק אפשר לחשוב עליהם, האנגלית מכרסמת בעברית החדשה-נושנה היפהפיה שלנו, שפת אמותינו ואבותינו הקדמונים שלא מכבר הוחייתה, ולאט לאט (ובמקרים רבים מהר מהר) מוציאה אותה מן העולם.  ויחד עם העברית תרבותם ואף זהותם היהודית-ציונית-ישראלית של חלקים נרחבים של עמנו בארץ הולכת ונכחדת.  הדור הצעיר מוקף מכל צד על ידי מוסיקה לוע"זית, טיק-טוק לוע"זי, סדרות לוע"זיות, פרסומות לוע"זיות.  גיבורי ילדינו הם על פי רוב או זרים או ישראלים ש"הצליחו" בחו"ל (וכל הכבוד לחנן בן ארי, שהבין והסביר שזכותו בתור יוצר בשפה העברית גדולה בהרבה אפילו מזו של הבמאי המצליח ביותר בהוליווד).  בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר ועינינו רואות, ואנחנו עומדים חסרי אונים מול הגל האימתני הזה, כשאול וחייליו מול גוליית הפלישתי.

"אי אפשר בלי אנגלית"

יותר גרוע מזה: הרבה מאיתנו אף איבדנו את המניע והרצון להילחם בתופעה, שהרי – כך אנו אומרים לעצמנו כפזמון חוזר כבר עשרות בשנים – "אי אפשר בלי אנגלית: אנגלית היא השפה הבינלאומית, וכל מי שרוצה להצליח ולהיות חלק מהעולם הגדול (וכו' וכו') חייב לעבור לאנגלית!"  אפילו האוניברסיטה העברית בירושלים הגיעה לא מזמן למסקנה זו והכריזה בריש גלי וללא בושה על כוונתה לעבור בהדרגה להוראה באנגלית.  לצד חוסר הכבוד העצמי הלאומי, ובנוסף על התבוסתנות הרועמת המתבטאת בגישה הגורסת כי "לכיוון הזה העולם מתקדם, אין לנו אלא להצטרף למצעד", יש כאן ממד אחר לבעיה, שהוא עצוב ומגוחך גם יחד.  שהרי אנחנו חיים בעידן שבו כבר עכשיו כל שפה מתורגמת ברמה סבירה, באמצעות תוכנות שהולכות ומשתפרות כל הזמן, לכל שפה אחרת באופן מידי, ובקרוב לא יהיה שום צורך ללמוד אנגלית על מנת לקרוא, לכתוב, לחקור או לתקשר.   יוצא שאנו מכחידים את שפתנו ותרבותנו לגמרי סתם, כי לא רואים אנו את הנולד, גם כשהנולד כבר פה (בעניין זה ראו נא את "המכתב למל"ג" בעמוד השער של האתר).

וממתי אנחנו היהודים "מצטרפים" כל כך בקלות?  אנו הרי איננו "עם ככל הגויים". אנו צאצאיו של אברהם העברי:  גם אם כל העולם ינהר כמו עדר לעבר אחד, אנחנו מצדנו נישאר איתנים עם שתי רגליים צמודות לקרקע בעבר השני.  גם אם כל עמי תבל יסכימו למחוק את ייחודיותם אל מול המפלצת הכלכלית-הבידורית-הלשונית הראוותנית המערבית, אנחנו נדבוק חזק במורשתנו, בשפתנו, במנהגינו, בתורתנו, כפי שעשה עם ישראל באומץ, באמונה ובהקרבה לא-תתואר במהלך אלפי שנים.

זהו סוד קיומנו, סוד הישרדותנו וסוד שגשוגנו: למרות הנסיבות הקשות ביותר לא שינינו את שמותנו, את מלבושנו ואת לשוננו.  וההיפך: הכניעה המחפירה בישראל של ימינו להשפעות הזרות האינסופיות, והביטול ההולך וגובר של מהותנו בפני מהותם של אחרים, יובילו ללא שמץ של ספק – לדאבוננו, בעצם כבר מובילים – להתבוללות המונית ואף ירידה מהארץ במספרים מחרידים שרק הולכים וגדלים.

לא משנה איזו ממשלה תהיה בשלטון, לא משנה כמה חזק יהיה צה"ל, לא משנה כל המיליארדים שירוויחו חברות ההזנק ("סטארט-אפ") שלנו: בלי שיהיו לדורות הבאים את הסיבה והמניע להיאבק למען קיומנו כאן, כל הכלים בעולם, משובחים ומשוכללים ככל שיהיו, לא יספקו את הסחורה.  לא יעזור ה"איך" אם אין לנו כבר את ה"למה".  עם כל הלחץ עלינו מסביב – מאות מיליוני בני אדם שרוצים להעיף אותנו מכאן (וזה לספור רק את האוכלוסייה האזורית) – האם נוכל להרשות לעצמנו להתרוקן מבפנים, ולאבד את המניע להמשיך להיאבק?  האם דור שלם של נוער שגדל על פס-קול ותפאורה שסופקו לרוב על ידי תרבויות מעבר לים — תרבויות שאין להן כל קשר ליהדות או לישראליות ושבכלל מתנגדות לעצם מושג הלאומיות — האם דור כזה ידע להגן על מדינה שכל תכלית קיומה היא בטחונו, המשכיותו ושגשוגו של לאום מסוים, של העם היהודי?

חיקוי של התבטלות

כל התורה כולה – החוקה שלנו, המסמך המייסד של העם הזה – היא אזהרה אחת ארוכה נגד החקיינות: "לא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם" (ויקרא כ: כג); "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא, יח: ג); "פן תידרש לאלוהיהם לאמר: 'איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני'" (דברים יב: ל); וכו' וכו', כולל כמעט כל מעידה לאומית שלנו ושל מלכינו מספר שופטים והלאה.  עד כדי כך החיקוי נחשב מעשה בזוי, שישנם מפרשים המצדיקים כביכול על בסיס זה אפילו את הרצח הראשון: "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'.  והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו…"  הבל היה חקיין, ושילם על כך בחייו.  גם אנחנו, בתור עם ובתור מדינה, נשלם על החקיינות האינסופית שלנו בחיינו.   כי כל מדינה או עם בתולדות האנושות אשר איבד את תכלית קיומו – קרי, התרבות והמהות הייחודיות שלו – נגזר עליו גזר דין מוות, ללא יוצאים מן הכלל.  בדוק ומוכח.

חשוב להדגיש: אין אנו קרתנים או "פרובינציאלים" (אדרבא: רק אומה "פרובינציאלית" סובלת מתסביך נחיתות כה חמור עד כי היא מוכנה להתבזות בחקיינות נרחבת של אומה אחרת).  אנחנו לא שונאי זרים.  אנחנו לא דוגלים בהסתגרות חברתית או בהתבדלות לאומית.  להיחשף לתרבותם של אחרים ולקבל ממנה העשרה ואף השראה?  מעולה!  לסחור עם ארצות אחרות כדי לחזק את הכלכלה הישראלית?  נהדר! לשתף פעולה עם ארצות הברית ועוד מעצמות מערביות כנגד האיום האסלאמיסטי הגובר והולך?  חיוני!   לתרום את תרומתנו המשמעותית לאנושות במגוון תחומים כפי שעשו דורות אינספור של אמותינו ואבותינו מאז היווסדו של העם?  יוצא מן הכלל!

אבל למחוק כמעט כליל את תרבותנו היהודית-העברית-הישראלית ובמקומה לאמץ בשתי ידיים ובאופן גורף תרבות מיובאת?  להאדיר ולהלל את כל מה שבא מעבר לים ולזלזל ואפילו להתבייש בכל מה שבא מתוכנו?  וכל זאת במדינה שנבנתה לא מזמן בדם יקירנו וביזע הורינו למען המטרה הקדושה המרכזית של לחזור להיות עצמנו  ? ייהרג ובל יעבור!!

אנו תומכים בכל לבנו ב"רב-תרבותיות", ב"פסיפס התרבותי הבינלאומי".  אולם על מה חושבים אלה שמנפנפים כל העת בסיסמה זו, אך בו בזמן מתעלמים לחלוטין מהצורך לשבץ ולצבוע את האבנים המיוחדות והייחודיות שלנו במסגרת הפסיפס?  על מנת לתרום לציוויליזציה העולמית, צריך שיהיה לנו מה לתרום, צריך שנטפח את המורשת והמנהגים והשפה והספרות והתפישות וההשקפות המיוחדות והייחודיות שלנו.  כך עלינו לפעול באם נרצה להעשיר את יתר תושבי החלד, ובאם נרצה לשרוד בכלל, וגם לפרוח, כאומה עתיקה-חדשה.  אפשר ורצוי לצאת לעולם הגדול, אפשר ורצוי להכניס את העולם הגדול לתוכנו.  אבל רק בתנאי שקודם לכן יצקנו בעצמנו ובצאצאינו את התשתית של מסורתנו העמוקה והעשירה מאין כמותה. 

אחד העם שיבח את מה שהוא כינה "חיקוי של התבלטות :"הנטייה הטבעית והבריאה של כל בני האדם – יחידים וגם קבוצות – לאמץ באופן חלקי את דרכיהם של אחרים ולנצל אותן על מנת להבליט את אישיותם וייחודיותם הם.  אך הוא הוקיע בו בזמן את מה שהוא כינה "חיקוי של התבטלות": הנטייה החולה והבזויה לרוקן את ה"אני" של אדם מסוים או קבוצה מסוימת ולמלא את החלל שנוצר בתוכן זר, ובכך בעצם להיעלם.  על המגמה השנייה, הכל כך נפוצה במחוזותינו, העין מביטה ובוכייה.

אולי תתרצו ש"עזוב, זה טבע האדם!  ה'אחר' תמיד יותר מעניין, הדשא תמיד יותר ירוק אצל השכן".  התירוץ הזה היה אולי משכנע, אילולא עובדה אחת מרכזית:  בארצות הברית לא נוהרים אחר שפות או תרבויות אחרות; בארצות הברית חושבים שהדשא שלהם הכי ירוק. ואם תגיבו: "נו, נו, אז כנראה שהתרבות האמריקאית באמת הטובה ביותר מבין כל התרבויות!" – אזי הבנו שכבר אין מזור.  מי שטוען כך מעדיף עם אחר על עמו, מי שטוען כך מעדיף מורשת יחסית שטחית בת מאתיים חמישים שנה (ואין בכוונתנו להכחיש שיש בה מרכיבים יפים ומרשימים) על פני מורשת עמוקה, נרחבת ומסועפת בת ארבעת אלפים שנה.  מי שטוען כך מעורר חמלה: הוא מזכיר אדם שרואה אדם אחר יותר עשיר או יותר יפה תואר ממנו, ומייחל להחליף איתו זהויות: מי שלא רוצה להיות עצמו הוא מסכן, עלוב ואומלל.

חזקו ואמצו

שמא נראה לכם בלתי אפשרי להפוך מגמה זו?  שמא נראה לכם ש"אין מה לעשות" כנגד הצונאמי הלוע"זי המציף ומטביע אותנו מכל כיוון, כולל במכשירים הניידים של ילדינו?  שמא נראה לכם ש"בדרך הזו כל העולם צועד, אי אפשר להילחם בזה, זה גדול עלינו"?  שמא נראה לכם שהתופעה נרחבת מדי, מסועפת מדי, מושרשת מדי, חזקה מדי, ואין לאל ידינו?  שמא הגעתם למסקנה שאין מנוס אלא פשוט לכרוע ברך ולהיכנע?

אם כן, זכרו נא שהמכבים היו באותו המצב בדיוק.  ההתייוונות בתקופתם חגגה והשתוללה, וסחפה לא רק חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, אלא את כל העולם כולו מסביב.  אבל האחים חשמונאי לא נכנעו, לא שכבו על הגב ונתנו למפולת העצומה של רפש נוכרי לזרום מעליהם ולקבור אותם חיים.  הם קמו ונלחמו; קמו ומיגרו את התופעה הכל כך בזויה של חקיינות האחר מתוך חוסר כבוד עצמי שאפיינה חלקים גדולים של עמנו דאז; קמו והחזירו לנו את זהותנו, החזירו אותנו לעצמנו.  מעשה אבות סימן לבנים, מעשה אימהות סימן לבנות, מעשה מכבים סימן לנו.  נתחזק ונתאמץ ונתמיד, ובע"ה נצליח.

אבל הכל תלוי בכם: אנחנו יצרנו את המסגרת הזאת, את האתר מרשתת הזה, כמקום מפגש, אבל אתם חייבים להפיח בו רוח חיים.  אתם חייבים לנצל אותו כאמצעי תקשורת עם יהודים לאומיים חזקים אחרים, וליצור באמצעותו קהילה חושבת ולוחמת אשר תהדוף את מתקפת התכנים המיובאים הפולשים לתוך כל נבכי חברתנו וכלכלתנו, ותמלא את החלל התרבותי בתוכן מקורי משלנו (כי מהיכן נובעת החקיינות אם לא מריקנות?).  גלשו נא באתר למשבצות ולקישורים השונים המציעים שלל פעולות נועזות יותר ונועזות פחות המיועדות להעלות את המודעות, להתחיל את הדיון ולבסוף לצאת לקרב על זהותנו ועתידנו.  שלחו לנו גם את הרעיונות שלכם כיצד להיאבק (ואגב גם את רעיונותיכם כיצד לשפר את האתר: אנחנו אנשי שטח, לא אנשי מחשב…).  ואם אתם "מורעלים" כמונו, הצטרפו למנהיגות המאבק דרך הקישור "אני רוצה להצטרף לגרעין הקשה" בדף הבית.

חזקו ואמצו!

.comעברי-אנוכיwww.