איך לחולל את המהפכה בשלושה צעדים- עברי/ה – דבר/י עברית!

העברית מאוימת, ויחד איתה הייחודיות התרבותית והגאווה הלאומית של עם ישראל בארצו.  אז מה עלינו לעשות?  להפגין?  לפנות לחברי כנסת?  לפתוח בשביתת רעב?

לא בדיוק.  לא חקיקה (ניסו את זה) ולא הפגנות ברחובות תשפיענה כהוא זה על הזוועה ההולכת וגוברת מול עינינו.  אנחנו מנסים לשנות מגמה שמושרשת עמוק בחיי היומיום של החברה הישראלית, ולכן הגיוני שהמזור למחלה יימצא גם הוא בחיי היומיום שלנו, בשגרה שלנו.

וטוב שכך.  כי בואו נאמר את האמת: אנחנו אנשים שיש להם חיים.  אנחנו לומדים, עובדים, מגדלים ילדים, מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים, אפילו מבלים.  אין לנו זמן לבוא מחופשים ולהניף שלטים מול הבית של איזה שר בממשלה ולצעוק סיסמאות כל שני וחמישי.

מזל שלנו שגם כך תנועות מחאה מהסוג הזה לא מביאות תוצאות מרחיקות לכת ואמיתיות, ומטבע הדברים גם לא מחזיקות מעמד לטווח הארוך.  מה שכן יעבוד, לעומת זאת, הוא שינוי בהלכי רוח, שינוי באווירה היומיומית, שינוי בהרגלים, שינוי ב"שיח": שינוי שייווצר בראש ובראשונה על ידי מעשיהם של כל אחד מאיתנו בארבע אמותיו שלו.

(מאמר מוסגר אבל חיוני: הנשק החשוב ביותר במאבק למען טיפוח הזהות היהודית-עברית בארץ ישראל – מעבר ללימוד תורה, קיום מצוות והכרת תולדות עמנו, שהם יסוד היסודות – הינו הפקת תכנים תרבותיים-חינוכיים-בידוריים יצירתיים הנובעים מתוך מסורתנו ומורשתנו אשר יהפכו את היהדות והציונות לחוויות חיוביות, מהנות ומשמעותיות ביותר עבור הדור הצעיר.  בהקשר זה ראו, למשל, את הקישור "לך לך: חברת הזנק תנ"כית" או "שלוש פעמים בשנה" בדף הבית.  יחד עם זאת, עלינו גם להשתדל בדרכים אחרות ולצאת למאבק רב-חזיתי למען המטרה.  אז חזרה לענייננו…)

זכרו – אם כבר דיברנו (ב"מטרתנו") על המכבים מול המתייוונים – שנר אחד מגרש הרבה מאד חושך, וכולנו יחד, כפי שאומרים, אור איתן.  אי לכך, הא לכם מספר הצעות לפעולות שכל אחד מאיתנו יכול לבצע מבלי לערער את הלו"ז היומי שלה או שלו ולו במאום:

צעד ראשון: עברי/ה – דבר/י עברית! 

העכרת השפה העברית היקרה והיפהפיה שלנו באמצעות יותר ויותר מילים לוע"זיות שבעיני אנשים קטנים ומסכנים הופכות את הדובר למתוחכם, הינה מגמה מעוררת חלחלה.  בספר מלחמה ושלום, ליאו טולסטוי לועג באופן תדיר לאצילים הרוסים שמשחילים ביטויים צרפתיים בתוך כל משפט שני על מנת להצטייר כ"אנשי העולם הגדול".  אך לפחות במקרה שלהם היה מדובר בכל מיני bon mots  (אמירות שנונות).  אצלנו בישראל של היום, לעומת זאת, עטים אפילו על המילים הסתמיות ביותר באנגלית ומעלים אותן על נס כאילו מדובר באיזו מליצות: "בא לך לצאת לדרינק, אחי?"  (תארו לכם אמריקאי בג'ורג'יה או פנסילבניה פונה לחברו ושואל: "Hey, man, you in the mood for a shetiyah?).

המשמעות המילולית של "סוציו-אקונומי" היא "חברתי-כלכלי" – מה יוצא לנו מהשימוש בביטוי הראשון ולא באחרון? (ואם תשובתכם היא שזוהי תחושה נחמדה להוציא מהפה צלילים זרים ומוזרים של אחרים – אנחנו לגמרי בעד: לכו ללמוד אנגלית!  רק אל תכערו את העברית שלכם).

היום אלפי מילים מאנגלית מחלחלות לתוך העברית ומאפילות על מקבילותיהן ולעתים קרובות אף מעלימות אותן, ובדרך כלל ממש סתם: מה יתרונו של "אפקטיבי" על "יעיל"? או "אקטיבי" על "פעיל"?  למה עדיף "מודל" על "דגם"?  מה נותן לנו "ריאליסטי" שלא נותן לנו "מציאותי"?  (ואם כבר, לא מספיק ששאלנו את כל תוכניות ה"ריאליטי" שלנו מחו"ל – גם את השם "ריאליטי" עצמו היינו חייבים לשאול?  כלומר, לא רק שאין לנו כבר בידור משלנו, גם בקושי יש לנו שפה משלנו?).   מדוע להעדיף "אספקט" על "היבט"?  איך עוזר "לוקאלי" כשיש "מקומי"?  או "רגיונלי" כשיש "אזורי"?  תנו לנו סיבה אחת טובה שנאמר "סטיקרים" במקום "מדבקות".  מה תורמת לנו "אמביציה" כשיש "שאפתנות"?  לא נלחמנו מספיק מאז הקמת המדינה שאנחנו חייבים להלל "פייטרים" (נראה לכם שאמריקאים אומרים "!Wow, what a lokhemet she is)?  ולא די בכך שאימצנו את לוח השנים על פי לידתו של ישו, אלא חייבים לקרוא לעשורים האחרונים של האלף הקודם למניינם ה"אייטיז" וה"ניינטיז" במקום לפחות "שנות השמונים" ו"שנות התשעים"?

באנגלית המילה campaign משמשת הן עבור מסע מלחמתי והן עבור מסע פרסומי או מסע בחירות – אז מדוע המילה "מסע" בעברית איננה נהנית מאותה גמישות ומאותו מנעד, ועלינו לסבול "קמפיין" בחירות כל חצי שנה?  מה מספק לנו "אז איז" שלא מספק לנו "כפי שהוא"?  איזה חוסר נאמנות זו לומר "לויאליות" במקום… "נאמנות"!  והאם לא צורם, אם כבר, שעל מנת לציין את נאמנותנו למולדתנו אנחנו משתמשים דווקא במילה זרה: "פטריוטי"?  במקום זה אימרו נא… "ציוני"!  (אני מניח שאם כבר החלטת לרדת מן הארץ, אז כן או לא לקרוא לזה "רילוקיישן" כבר לא משנה).

אם יהיה לנו "פרטנר" לשלום הוא יהיה יותר טוב מ"שותף" לשלום?  מדוע לומר "ויקאנד" במקום "סוף שבוע" (או אולי, חלילה, "שבת")?  כמה יצירתי היה אליעזר בן-יהודה שהמציא את המילה "תזמון"; כל כך מהר להחליף אותה ב"טיימינג"?  מה ההבדל בין "סלבסרטאים" ו"מפורסמים"?  למה "קריאטיבי" ולא "יצירתי"? למה "סימבולי" ולא "סמלי"? מה היתרון של "וורסיה" על "גרסה"?  יש לי רעיון: במקום להגיד "אוסף" בואו נומר "קולקציה", שפירושו…אוסף.  הייתכן שילדים יהודיים במדינת היהודים ישחקו ב"טרייד" כאשר העם היהודי הוביל את כל העולם כולו במקצוע המסחר זה אלפיים שנה?!  ועם שמפולג על ידי כל כך הרבה סכסוכים פנימיים אין לו פתאום מילה ל"קונפליקט"? (אולי…סכסוך?)

האמריקאים משתמשים באותה מילה למאמן ספורט ומאמן חיים: coach.  למה אנחנו לא משתמשים ב"מאמן" עבור שניהם?  האם צריך לדבר על "ויז'ן" ישעיהו בן אמוץ, ולא על "חזונו"?  למה שההיגוי "דייוויד" ייחשב יותר מגניב מהמקור "דוד"?  למה רשת מסעדות ישראליות נקראת דווקא "מוזס" (או ליתר דיוק: Moses) ולא "משה"?  (אולי כדי לא להביך אותו עם ה"צ'יזבורגר" שלהם). מה זה אומר עלינו שלא יכולנו להמציא מילה מקורית בעברית על מנת להביע תחושה של חיבה יתרה כלפי מישהו, וחייבים את עזרת האמריקאיים גם בשביל זה ("קראש")?

מה הערך המוסף של "מוביליות" על "ניידות"?  מדוע לכל הרוחות להעדיף "פרובלמטי" על "בעייתי"?  "אישיו" רק נשמע לנו יותר מתאים מ"עניין" או "סוגיה" מפני שהפכנו אותה לכזאת.  לעם היהודי אין מספיק משברים שחייבים לאמץ "קרייסיס"?  באיזה מובן המילה "סיטואציה" מביעה משהו שהמילה "מצב" איננה מביעה?  מדוע "סורי" ולא "סליחה"?  וכמה מעצבן שחייבים הילדים שלנו להשמיע עשרות פעמים ביום בכל מקום ובכל מצב את הביטוי "או מיי גוד!", כאשר זה הרי אנחנו, עם ישראל, שגילינו אותו, את בורא עולם, והבאנו אותו למודעות יתר האנושות; היה זה אבינו אברהם העברי שעשה זאת – בעברית!!

ועוד ועוד דוגמאות עד אין קץ של התופעה המזוויעה הזו, שפשוט מאד ממיתה יותר ויותר חלקים מהשפה העברית שלא מכבר הוחייתה במאמץ, ביצירתיות ובנועזות כה רבים – תופעה שמניעיה הסמויים (במילה: הרצון להיות אמריקאים ולא ישראלים) לא פחות נוראיים מתוצאותיה.  אפילו כשמדובר במילה כמו "אטרקטיבי", שהוראתה טיפה שונה היום מ"מושך", כל בלשן מתחיל יסביר לכם שזה תלוי אך ורק בנו.  משמעותה המילולית של שתי המילים זהה לחלוטין, פשוט כתוצאה מהשימוש של כמה עשורים מצטלצל לנו יותר נכון עכשיו לומר "מחיר אטרקטיבי" מאשר "מחיר מושך".  אבל אם נתחיל לבכר את הביטוי האחרון על הראשון, תוך זמן קצר הוא כבר יהפוך לשגור בפינו ורגיל ומובן לכל דבר.

אז כצעד ראשון במאבק שלנו, שימו לב קודם כל לבחירות המילים שלכם עצמכם.  אל תטלו חלק במגמה המבישה של שתילת כל מיני מונחים לוע"זיים בדיבור ובכתיבה שלכם בעברית על מנת להרשים את השומע או הקורא ב"קוסמופוליטיות" שלכם.  רק חברי עם קטן שאיננו מכבד את עצמו מתנהגים כך.  אל תנסו להרשים את חבריכם, עמיתיכם, מוריכם או תלמידיכם בשפה הכביכול "גבוהה" שלכם.  זה לא מרשים.  זה משפיל.  זה מעורר חמלה (שימו לב: לא "פתטי", אלא "מעורר חמלה".  מאתגר להשתמש בשתי מילים במקום אחת?  תתמודדו!).

נ.ב. אנחנו לא טהרנים.  טהרנות לא רק שהיא איננה נכונה, היא גם נידונה לכישלון, שלא לומר מעצבנת בעליל.  אל תצליפו בעצמכם (או באחרים), למשל, אם "מעדתם" ואמרתם "פאנצ'ר" במקום "תקר", "טיפ" במקום "תשר", "טייק-אווי" במקום "קח ולך" או "הנגובר" במקום "חמרמורת".  הסתננות הלוע"זית לתוך העברית כה נרחבת כבר עד כי ייקח זמן רב ומאמץ מתמיד לשרש את רוב המונחים הזרים המיותרים והמכוערים מלשוננו הלאומית.  ואם נצליח להוציא את הרוב, אין צורך להוציא את הכל, כי שוב: אנחנו לא טהרנים.  זילוף פה, זילוף שם של לוע"זית לא נורא: יופיו של יפת באוהלו של שם.  רק שלא יתחיל יפת להשתלט על האוהל!

עם זאת, מה שנראה לנו מוזר או מגוחך היום יכול בקלות להתקבל כלגמרי רגיל על ידי הדור הבא, כפי שקרה כבר עם המון מילים (אחד העם, לדוגמא, קרה לבניין הזה עם הרבה ספרים "ביבליותיקה", אבל עכשיו כולנו אומרים "ספריה"; הוא השתמש במילה "קולטורה" אבל אנחנו בינתיים חידשנו "תרבות").  "שח-רחוק" בשביל "טלפון" נשמעת היום כמו בדיחה באוזננו — למרות שזה תרגום מילולי של המונח — אבל הערבים, למשל, המציאו למכשיר הזה שם יפה בשפתם ומשתמשים בו ביומיום ("האתפ".  באופן כללי הערבים מגלים יותר גאווה לשונית מאיתנו.  אנחנו אומרים "ציוויליזציה" והם אומרים "חד'ארה"; אנחנו אומרים "מנטליות" והם אומרים "ד'חניה"; אנחנו אומרים "אוטיסטי" והם אומרים "תוחחודי"; אנחנו אומרים "פוליטיקה" והם אומרים "סיאסה"; אנחנו אומרים "אוניברסיטה" והם אומרים "ג'אמיעה"; אנחנו אומרים "פרופסור" והם אמרים "אוסתאט'"; אנחנו אומרים "סטודנט" והם אומרים "טאלב"; אנחנו אומרים "מודרני" והם אומרים "מועאצר"; אנחנו אומרים "פרויקט" והם אומרים "משרוע"; וכיוצא באלה המון דוגמאות.  הערבים מתחו את שורשי שפתם והצליחו לחדש בו בזמן שהם שימרו.  ואנחנו?).

(מי שמחפש סיוע ב"עיברות" לשונו יפנה לאתר של האקדמיה ללשון העברית, שלמרות הלוע"זית המיותרת בשמה עדיין עושה עבודה נהדרת: https://hebrew-academy.org.il/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA/  )

זה נכון ששפות באופן כללי – והעברית איננה יוצאת מכלל זה – ספגו כמויות של מילים משפות אחרות לאורך הזמנים והעידנים (האנגלית עצמה מורכבת מבליל שפות שונות, ובעיקר גרמנית ולטינית, והמילה "טלפון" היא יוונית ל…שח-רחוק).  אפשר לבוא ולטעון שזהו "תהליך טבעי" שאין בו כל רע.  אז מבלי להיכנס לכל הוויכוח המסורבל הזה, הווה נציין רק ש (א) היות תהליך מסוים "טבעי" אין פירושו שהוא לא רע, ו (ב) שאין הרבה משמעות להגדרה "טבעי" בהקשר הזה: לא מדובר בתהליך שמתרחש איכשהו "בעצמו", בלי התערבות אנושית.  אלו הם בני האדם, דוברי שפות אלה, שבאמצעות הבחירות המודעות שלהם בתקופות ובנסיבות שונות מובילים את שפתם לכיוון זה או אחר.  אילו אותם בני האדם שנקראים "ישראלים" היו מאמצים מילה פה, מילה שם משפות מגוונות בעולם כי נחמד "לתבל" או "להעשיר" את הדיבור שלנו עם זילופים ממקורות אחרים – שיבורכו!

אבל הישראלים של ימינו עושים משהו אחר לגמרי: הם מאמצים לא מילה פה מילה שם אלא כמויות אדירות של מילים, כמעט מילון שלם, יותר ויותר כל הזמן, ולא משלל שפות העולם אלא כמעט אך ורק משפה אחת, מאנגלית, ועושים כן – ביודעין או שלא ביודעין – מתוך סוג של תחושת נחיתות וסגידה לתרבות האמריקאית (ושימו לב שוב: התהליך ה"טבעי" הזה אינו מתרחש הפוך עם האמריקאים של ימינו.  הם אינם סוגדים לשפה או לתרבות שלנו; למה שאנחנו נסגוד לשפה ולתרבות שלהם?  ואם תגידו: "כי השפה והתרבות שלהם הרי כבשה את העולם כולו!" אנחנו נשיב: בגלל הנכונות של עמים אחרים לבטל את זהותם בפני התרבות האמריקאית זה קרה, ורצוי – וגם אפשר – לשנות את המצב הזה!).  בסופו של דבר, גם אם זהו תהליך "טבעי" וגם אם לא, זה תהליך רע, ותהליך שמנוגד מכל וכל לציונות שבזכותה אנו חיים במדינת ישראל ושבלעדיה אין בדל סיכוי שנישאר כאן. חייבים לבער את הרע הזה מקרבנו – נקודה.

שירו לנו משיר ציון

הוא הדבר לגבי מוסיקה, רבותיי: גלוי וידוע שלמרות התרומה המדהימה של אמנים ישראלים מאז קום המדינה ועד הלום, עדיין חילחלה המוסיקה האמריקאית והבריטית לארץ ותפסה מקום מרכזי ביותר, עד כדי כך שעבור ישראלים רבים אין כל מוזר בכך שגלי צה"ל – וים של תחנות רדיו אחרות – מנגנת לפחות אותה כמות של שירים באנגלית ממה שהיא מנגנת בעברית (ואם מחצית השירים שמנגנות הן בעברית, אנחנו אמורים לומר מה — תודה?).

אבל מציאות זו הרי משקפת כישלון מוחץ וחתירה קשה תחת עקרונות הציונות וחוסנה של מדינת ישראל. מי שלא מבין עד כמה מוסיקה מעצבת את התודעה, לא מבין הרבה, וילדינו כבר עשרות בשנים גדלים על מוסיקה לוע"זית.  (נכון, שוב: כל העולם כך, כמעט.  ראו ערך האירוויזיון, תחרות שהתחילה בתור מפגן של רב-תרבותיות בו כל משלחת הייתה מגיעה עם שיר בשפת ארצה אשר הנגישה לקהל הבינלאומי ממדים ייחודיים של תרבותה הלאומית, והפכה בעשורים האחרונים למפגן של חד-גוניות ומחיקת תרבויות לאומיות, בו כל מדינה כמעט – כולל ישראל – מגיעה עם שיר באנגלית שאין לו כל קשר להווייתה המיוחדת). לאחרונה מוסיקה לוע"זית הפכה להיות לא פחות מברירת המחדל עבור אוכלוסיות שלמות במדינת ישראל, כך שלא יעלה על הדעת היום, למשל, לשמוע ולו שיר אחד בעברית בפאב, ב"סקייטפארק", במסיבות רבות, בחדר כושר, במסעדות ובתי קפה רבים, במערכת ההגברה של קניונים שלמים, ועוד ועוד.  "רפ" אמריקאי בוקע מכל חור, וממלא את אוזני בני ארצנו ברפש לא יתואר שאין לו כל קשר לחיינו כאן.  קטינים לאורכה ולרוחבה של המדינה מפזמים במלמול שירים באנגלית ששמעו ב"טיק-טוק". עבור הרבה מצעירי ציון בדור הנוכחי, המילה שתיחרט יותר עמוק בתודעתם מכל מילה אחרת מפני ששמעו אותה פעם אחר פעם באלף הזדמנויות מאז הינקות היא: Nigger .

יש הרבה מוסיקה נהדרת באנגלית, וכמובן גם בשפות אחרות.  אבל יש גם הרבה מוסיקה נהדרת בעברית, ואם רק היינו משמיעים לעצמנו ולילדינו את שלל הסגנונות משלל התקופות של המוסיקה הישראלית, היינו מגלים אוצרות אינספור.  היום אומנים כמו ישי ריבו, חנן בן ארי ואחרים מראים שמוסיקה נהדרת שהיא לא רק בעברית אלא גם שואבת ממקורות תרבותנו אפשרית גם אפשרית.

(מחפשים רשימות שירים עבריים מדהימים?  בקרו בקישור "אין שירים טובים בעברית…" בדף הבית)

אין בכוונתנו לבוא ולומר שמי שקנאי לעתידנו בארץ חייב כאן ועכשיו להפסיק ליהנות ממוסיקה לוע"זית.  התופעה מושרשת מדי בשביל מהלך כזה, ומלבד זאת, אם לאט לאט ניצור מצב בריא וטבעי בו יסוד התרבות המוסיקלית שלנו ושל ילדינו יהיה עברית – וברדיו של הצבא שלנו ובמקומות הבילוי שלנו ושל ילדינו רוב המוסיקה יהיה בעברית – אזי אין כל רע בחשיפה פה ושם למוסיקה לוע"זית.  אבל קודם כל חייבים ליצור את המצב הבריא והטבעי הזה.

אפשר לומר דבר דומה לגבי סדרות, סרטים וכו' בטלוויזיה: הרבה מאיתנו, ובעיקר ילדינו, בעצם חיים כמה וכמה שעות ביום בחו"ל באמצעות המסכים.  תגחכו אם תרצו, אבל לא חיכינו אלפיים שנה לחזור לארץ ישראל רק כדי לבלות חלק ניכר מזמננו בגולה.  ילדינו לא רק שגדלים בסביבה מדומה ("ווירטואלית") אמריקאית, הם גם מחקים סביבה זו באלף ואחת דרכים ומייבאים אותה לכאן.  לא רחוק היום בו הרבה מהם, שלא נדע ורחמנא ליצלן, ייצאו את עצמם לשם (זה בעצם כבר קורה, ובכמויות).

קיימת יצירה ישראלית טלוויזיונית וקולנועית הולכת ומשתבחת, אבל עדיין היחס מעוות לחלוטין, ועלינו להתחיל לתקן אותו (הן באמצעות הרחקה ככל האפשר מהמסכים בכלל וחזרה לעולם החיצוני והאוויר של ארצנו, והן באמצעות יותר ויותר יצירה ישראלית שפחות ופחות מחקה תוכניות זרות ויותר ויותר שואפת למקוריות).  אסור להזניח את הממד התרבותי של הציונות: הוא בסוף היום הממד החשוב ביותר.

כדי להמשיך הלאה לצעד הבא של המהפכה, חזרו נא לדף הבית…

כתוב לי תגובתך:
עיצוב ובניית אתרים : גלי דוב