הלאה לשלב השני של המהפכה.  בארץ הכל נפיץ, והמרחב הציבורי גדוש בוויכוחים: בעולם החיצוני בעיקר על חנייה, ברשתות החברתיות על פוליטיקה, מגדר, טבעונות מול צמחונות מול מנגל, האם דוגמנית זו או אחרת הייתה צריכה להזריק בוטוקס לשפתיים שלה, וכדומה.  את הנושא המרכזי והגורלי ביותר, לעומת זאת – כלומר, כיצד עלינו לנהוג על מנת שהדורות הבאים שלנו ירגישו זיקה חזקה לעם ישראל ולארץ ישראל – בקושי מעלים.  יוצא שמגמת הכחדת התרבות והשפה שלנו מתקדמת ומתגברת מיום ליום בקצב מסחרר ומעטים אם בכלל מרימים את קולם בהתנגדות.

הגיע הזמן לקום ולהיאבק.  אחרי שהפננו את הזרקור פנימה בצעד הראשון (למעלה) ופעלנו במרחב האישי והביתי שלנו; אחרי שהשחזנו את החושים שלנו והתחלנו לשים לב לביטויי התופעה ההרסנית הזו שעד כה על פי רוב העלמנו מהם עין; הגיע הזמן "להציף" את הנושא, ולהפוך אותו לסוגיה בוערת לאורכה ולרוחבה של המדינה והרשת.  הכיצד?

התשובה היא: באומץ, ובאהבה.

באומץ, כיוון שבהתחלה, לפני שזה יהפוך ל"דבר", כמעט כל מי שתעלו בפניו את השאלה: "אחי, במחילה: למה הכל באנגלית?"  או "אחותי, יש מצב לאיזה שיר בעברית אולי?" יסתכל עליכם כאילו נחתתם ברגע זה ממאדים, במקרה הטוב.  במקרה הפחות טוב, הם יסתכלו עליכם כסוג של פרא אדם מתקופת האבן שחי חיים חשוכים ובא לכבות את זיו הנאורות בה משתזפים להנאתם בני הקידמה והזוהר (שימו לב למשוואה המוזרה: קידמה, שפירושו ללכת הלאה בזמן – ובעברית גם ללכת לעבר המזרח – פירושו לפי גישה זו להתנהג כמו תושבי ארצות הברית, בסוף מערב, ובעיקר כמו הבורים, החומרניים, הפושעים, הגסים, האנסים, הרוצחים והבלתי מוכשרים שבהם שמפיקים "מוסיקת" רפ).

במקרה הרע, וזה לצערנו מקרה די נפוץ, ייתפס מי שיבקש את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו במדינת ישראל – לחיות ולבלות בסביבה של עברית – ייתפס כאדם קודר ו"כבד" המשבית שמחות והורס את כל הכיף: הכיף של להתמזג עם הזרם הבינלאומי, להיבלע ולהיעלם, והכל לפי קצב מגניב.  המעיר בהקשר הזה הוא המפריע, מפריע לזרם הזורם של ההתבוללות: רד מאיתנו ותן להיבלע בשקט!  במקרה הממש גרוע, ידביקו לנחשון הציוני הזה את התג הקטלני ביותר: "נודניק", ויגידו לו: "אחי – תנוח".

אל מול כל התגובות האפשרויות האלה צריך להתאזר בלא מעט אומץ, ולצאת לדרך אף על פי כן.  לחתור למגע למרות האי-נעימות, המבוכה וה"פדיחה".  אם מספיק מאיתנו "ננדנד", זה יתחיל להיות "דבר" – ואז זה כבר יעבור יותר בקלות עבור הבאים בתור.  (עוזר גם לגשת לנושא ביחד, עם עוד כמה יהודים ציונים איכפתיים בסביבה: יש כוח במספרים, גם מבחינת השומע וגם מבחינת המשמיע.  כך שלקבוצה של חבר'ה שניגשים למציל בבריכה, למאמן בחדר כושר, לתקליטן ("די-ג'יי") במסיבה, לבעל המסעדה או אפילו למנהל החנות או מנהל הקניו כולו, ואומרים: "אחי, רצינו לדעת אם תוכל לשים לנו קצת שירים בעברית", יש יותר סיכויי הצלחה מאשר ליחיד שיבוא ויגיד: "רציתי לדעת…").

אם באמצעות פנייתכם – גם אם נעניתם בחיוב וגם אם לא – הצלחתם להצית שיחה אמיתית, אזי אתם עשויים לשמוע טענות אשר (אנו מאד מקווים) תקוממנה אתכם ממש: למשל, ש"אנחנו חיים בשנת 2022, אחי, תתקדם!  כל העולם מקשיבים לזה"; או "אין מוסיקה טובה בעברית, אחי"; או "אני אוהב את הקצב, מה זה משנה לך באיזו שפה זה?"; או "אנחנו כבר לא פרובינציאליים, אחי, אנחנו חלק מהעולם הגדול!"; או "מה הבעיה עם שלט שכולו באנגלית?  זו השפה הבינלאומית!"; או "מה, הגעת מתרפפ"ו?"; או "מה אתה, פשיסט?" וכיוצא באלה תגובות נחמדות.

וכאן נכנס הצורך לא רק באומץ, אלא באהבה.  ככל שתמשיכו להעלות את הנושא מול בני עמך הישראלים, תגלו עד כמה הרעיון של עצמאות תרבותית הינו זר ולא מוכר לרובם, במקרה הקל, ומאוס ואף שנוא עליהם במקרה החמור.  תגלו גם עד כמה המושג "עם ישראל" מרתיע חלק גדול מהם, שלא לדבר על המושג "העם היהודי" שללא הגזמה פשוט דוחה אותם. וכשתגלו זאת במסגרת השיחה שלכם, אסור לכם בתכלית האיסור להפגין כעס או אפילו תסכול, אסור להיגרר לריב וצרחות, או להטיח האשמות כלשהן בבני השיח שלכם.  זה יביס לחלוטין את המטרה שלשמה פתחתם את הנושא.

במקום תגובות מעוצבנות או נזעמות, תגיבו בחיוך, בקלילות, בחיוביות, אפילו בבדיחותא – בקיצור: באהבה.  זה לא אשמתו של בן השיח שלכם: כך גידלו וחינכו אותו, וכל העולם כמעט משתף פעולה כבר עשרות שנים כדי לתגבר את ה"אוניברסליזם" (כלומר האמריקניזם) שלו, ולהרחיק אותו כמה רחוק שרק ניתן מחיק עמו ומורשתו.  לעתים קרובות הוא משדר על גל לגמרי אחר ממה שאתם משדרים, ועושה כן מאז ינקותו.  אי לכך, לא יעזור אלא יזיק לקצוף עליו או לאבד את העשתונות.  חיוני לשמור על קור רוח וגישה חיובית ו"חיבתית".

העיקר הוא לזכור תמיד שכל ישראל חברים, כולל אפילו אלה שכבר לא כל כך מאמינים שכל ישראל חברים.  לכן אמנם עלינו להעלות את נושא העברית נגד הלוע"זית כמה שיותר, אך עלינו גם לדאוג להביא את הדיון לקיצו במידת האפשר בנועם ובשלום.  עצם העובדה שעמיתינו המתבוללים והמתייונים ניהלו שיחה נעימה עם אחד מבני עמם בה "הוצף" עניין הזהות הלאומית והעצמאות התרבותית שלנו, שיחה שהסתיימה בנימה חיובית וחברית – החוויה הזו תעשה את שלה.  אם תופעה כזו תחזור על עצמה עשרות, מאות, ויום אחד אלפי פעמים ביום לאורכה ולרוחבה של המדינה, זה כבר יחולל תמורה משמעותית.

אז תתחילו לשגע את השטח – ותזכרו שכל ההתחלות קשות! – ותמשיכו שוב ושוב בהזדמנויות שונות ובמקומות שונים, עד שיהפוך הרגל טבעי אצלכם באופן אישי, ותוך כדי כך גם סוגיה בוערת והולכת במישור הלאומי.

הורים!  לכם יש הזדמנות פז להרוג שני זבובים במכה אחת: גם להפוך את הסביבה בה גדלים ילדיכם ליותר חינוכית-ציונית-יהודית-עברית, וגם לתרום למטרת העל של שינוי המגמה הכללית במדינה.  שהרי אתם משלבים שלושה יתרונות בהקשר הזה: (1) אתם הורים, (2) אתם לקוחות, (3) אתם בוגרים יותר מבני שנות הטיפש עשרה.  מכל הסיבות האלה חייבים בעלי מקומות בילוי ומנהליהם – אם מדובר בג'ימבורי, מסעדה, לונה פארק, "קאנטרי", קניון, איי-ג'אמפ, וכו' וכו' – להקשיב לכם כשאתם פונים בנימוס אך בתקיפות ומסבירים שאתם מעדיפים שילדיכם לא ייחשפו (למשל) ל"שירים" באנגלית בהם הנושא המרכזי הוא כמה זה כיף לאנוס, לסרסר, לרצוח, לגנוב ולקיים יחסי מין עם מספר בני אדם בתנוחות שונות ומשונות, ושחוזרות ונשנות בהם מילים גסות בעליל ("אבל הילדים לא מבינים אף מילה!", עשויים להשיב לכם.  תשיבו אתם להם: (א) עובדה שכל הדור הנוכחי של ישראלים משתמש במילים גסות קשות באנגלית, ו (ב) אם כן, מדוע במקום המיועד לבילוי ילדים משמיעים שירים עם מילים שילדים אלה כלל לא מבינים? – ראו פינת "אין שירים טובים בעברית!" בעמוד השער).

תפנו למנהל/ת ותאמרו לו או לה שאתם מעדיפים שילדיכם ישחקו על רקע פס-קול עברי, אם לא איכפת להם; או, במקרה של חנות צעצועים, שאתם מעדיפים לרכוש בובה עם שם עברי (לא לצחוק) – "יש לכם במקרה כזה?"  בכל המקרים האלה, בהיותכם הורים, המנהלים יצטרכו להקשיב לכם או בטווך הקצר (להחליף את השיר על המקום) או לפחות בהמשך (יום אחד, אחרי שתצטברנה מספיק בקשות, יפיקו בובה מקומית עם שם עברי, או יזמינו וימכרו בובה כזאת בחנויות שלהם אם היא כבר קיימת).  יש לכם גם זכות מלאה בתור הורים לפנות בנימוס לכל מי שמשמיע זבל לוע"זי בקירבת מקום לילדיכם – כולל נהג אוטובוס, בעל קיוסק, אדם פרטי בפארק, בגן שעשועים, בים וכו' ולבקש שיתחשבו בילדיכם.  בקיצור: נצלו את המעמד שלכם בתור הורים ותעשו בלגן!!  ("בלגן" היא אומנם מילה שמקורה בפרסית, אבל…לא נורא.  האנגלית היא זו שהורגת את העברית).  אה, ואם נימוס לא עושה את העבודה, יש תמיד את האפשרות להביא מכשיר רציני אתכם עם רם-קולים חזקים, לשים שיר בעברית ולהגביר את העוצמה (תוודאו שיש לכם קצת גיבוי, יש אולי קטטה בדרך…).

עוד דרכים "להוכיח את עמיתיכם" באומץ ובאהבה:

קשטו את הסביבה: בואו לפינת השלטים, המדבקות והצמידים שלנו בעמוד השער, ותדפיסו או תזמינו לעצמכם, למשפחתכם ולחברים שלכם שלטים גדולים עם סיסמאות מגניבות, מדבקות (לא "סטיקרים"!!) לגב הנייד ולפגוש של המכונית, חולצות וצמידים.  להפיץ בכל מקום שבוע אחר שבוע בעקביות וללא חת!!!

כתבו מאמרים ומסות לעיתון, לרשתות החברתיות, וכו': על מנת שהמהפכה תבוא, על כל אחד מאיתנו לפתח את גישתו שלו, את דרכה שלה, את נימוקיו שלו, את התמודדותה המיוחדת והייחודית שלה עם הנושא.  נצלו את הרשתות החברתיות ותתחילו לאתגר בכתב את עמיתיכם לשנות כיוון: ביצירתיות, באמצעות טיעונים מקוריים שלכם, בעזרת צחוקים, ברצינות מחרידה – מה שנראה לכם לנכון.  זוהי עוד שיטה להעלות את הנושא לדיון בחברה.  תכתבו חזק (ובלי לוע"זית בעברית שלכם, בבקשה!) ותגיבו בנועם למגיבים.  גייסו כמה שיותר אנשים למטרה.

כדי להמשיך הלאה לשלב השלישי והאחרון של המהפכה, חזרו לעמוד השער…